אתחיל מלספר לכם מה צפוי לכם כאן, קצת היכרות איתי ומה היו המניעים שלי להצטרפות לתכנית.

הבלוג מבחינתי יהיה המקום לפרוק מחשבות, תובנות ותסכולים שעלו מהתכנית.

ימי הצילום נמשכו שעות על גבי שעות, במהלכם אנחנו עוברים מערבולת של אתגרים, חוויות ותחושות. כמובן שאת הרוב לא תיראו בסופו של דבר כי התוכן לא יעבור את העריכה מכיוון שהוא "לא טלוויזיוני" מספיק או מסיבות אחרות. לכן חשבתי לספר לכם קצת על החוויה האישית שלי.

לא תמצאו כאן "לכלוך" על מתמודדים אחרים או על אף אחד מהשופטים. אני לא טיפוס כזה ולא באתי ליצור פרובוקציות. אני רק רוצה שתקבלו קצת יותר מושג במה כרוכה החוויה הזו.

אולי תמצאו כאן בחירת מילים שלא נהוג להתשתמש בהן בטלוויזיה. אחרי הכל, אני מגיעה מעולם המטבח- מקום עם טמפרמנט קצר, הרבה עצבים, בלי מרחב אישי (וגם טוסטוסטרון).

אז מי אני ומה למען ה' הוביל אותי להירשם לתכנית ריאליטי בפריים טיים?

אני לא אלאה אתכם בקורות החיים שלי - אותם תוכלו להבין מהתכנית עצמה וגם מעמוד "אודות" שבאתר שלי. אני רק אספר לכם שטלוויזיה זה ממש לא באופי שלי, שאני בטח לא עוברת מצלמה (לא יודעת?! בטח נראה בקרוב) ושאני ממש חוששת מעולם הזרקורים.

"אממממ, גברת, אז מה חשבת לעצמך?"- אני יודעת מה אתם חושבים, אני שומעת אתכם מבעד למסך…

אז ככה, ממש לפני שנים, כשגיא (בעלי) שאל אותי, אם תיאורטית הייתי משתתפת בתכנית טלויזיה, איזו תכנית הייתי רוצה שזו תהיה ? עניתי "משחקי השף" בלי היסוס והיו לי מיליון סיבות למה:

זו התכנית הכי מקצועית, המנות נטעמות במבחן עיוור, הסיפור של כל המתמודדים זה ממש לא הפרונט, ההתקדמות של המשתתפים בתכנית לא תלויה בכמה הסיפור שלהם עצוב או מרגש (בניגוד לתכניות בישול אחרות) וכו'

חברה תייגה אותי באיזה פוסט בפייסבוק שהוביל לשיחת טלפון מאחת המלהקות. היא מבחינתה נפלה על מכרה זהב. אני בול הטייפקאסט של מישהי שכבר שנים בתחום, עם רפרטואר מכובד, אבל אף אחד לא שמע עליה בארץ! אני מבחינתי, למרות שהייתי מאוד מוחמאת מההתעניינות, רק עניתי לה על השאלות וכבר דמיינתי איך כל זה לא רלוונטי בכלל כי אני חיה באנגליה ואין סיכוי שביום בהיר אחד פשוט אטוס לי לארץ לכמה חודשים.

עבר קצת זמן וחשבתי שהם שכחו ממני, אבל בינתיים גיא ואני (ואיתי) מתכננים מעבר לארץ. תמיד חשבנו שיום כזה יבוא, אבל הקורונה, לידת התינוק שלנו והשילוב האינטנסיבי של חיי עבודה/משפחה העצימו את הצורך בלגור קרוב למשפחה שלי ולעשות איזשהו קאט על החיים ולחשב מסלול מחדש.

כמה חודשים אחרי, התקשרו אלי שוב, המשיכו להתעקש וללחוץ ואני…חטפתי רגליים קרות. החלטתי שזה לא בשבילי. אבל מלהקים כמו מלהקים, ידעו בדיוק לומר את המילים הנכונות ולהוציא את התותחים הכבדים בכל רגע שהשתפנתי. שכנעו אותי טוב טוב ורק הרגיעו איך אני יכולה לבחור לעזוב אם זה לא בשבילי בכל שלב.

כמה מחשבות חיוביות כן עברו לי בראש: האחת היא שממילא אני טסה לארץ וממילא אני חווה איזה מיד-לייף-קרייסיס וממילא אני לא יודעת מה ואיך אני רוצה להיות שפית כש"אהיה גדולה".

המחשבה השנייה הייתה "צאי כבר מאזור הנוחות שלך", מה לעזאזל אכפת לך? כל הפאדיחות הכי גדולות שאת יכולה לעשות מול כל העולם בטלוויזיה, גם ככה ישכחו תוך שניונת וחצי (בתקווה).

אה, ומיותר לציין שכל הזמן הזה יש לי קולות ברקע (גיא ממשיך להתעקש איתי גם בבית) שתמיד אמרתי שזו התכנית היחידה שהייתי משתתפת בה, ושאני מסוגלת, ושאנשים שאהבו אותי עד היום, לא יפסיקו לאהוב אותי רק בגלל שעשיתי פאדיחה פעם בטלויזיה כך שאני לא אפסיד מזה שומדבר- אני רק יכולה להרוויח.

לונג סטורי שורט- הנה נרשמתי ואם אני עושה משהו, אני לא עושה אותו חצי כח. יש לא מעט אנשים שיתחננו להשתתף בתוכנית כזו ואסור לי לתפוס להם את המקום אם אני לא באמת מתכננת לתת לזה את כל כולי.

!Stay Tuned