יום שידור האודישן מתקרב ואני נתקפת חרדות. לנו מודיעים רק 24 שעות לפני שידור הפרק שלנו וכל מה שאני זוכרת מאותו היום לא ממש תפס מקום חיובי בזיכרון שלי.

אני זוכרת כמה רעדתי מקור מרוב לחץ, אני זוכרת איך דווקא כן עמדתי בזמנים אבל ברגע האחרון צלחתתי בלחץ והידיים רעדו ושומדבר לא עמד בצלחת כמו שצריך. אני זוכרת כמה לא הסכמתי לדבר לעצמי בתוך הסטרס-רום כי "מי מדבר לעצמו לעיניי כל העולם?"

אני זוכרת שהשף יוסי שיטרית הציע לי עבודה בשנייה שפתחתי את הפה ואני רק חשבתי "אז זה אומר שאתה מעביר אותי?!"

וכמו שבטח ראיתם, אני גם זוכרת איך הייתי על סף דמעות כל היום ורק הייתי צריכה את הפוש הקטן הזה כדי לגרום לדמעות להתפרץ החוצה בלי מעצור. אני ליאור, בת למשפחת שבא, וככה אנחנו מתמודדים עם רוב הסיטואציות בחיים שלנו- לא בבכי או התפרקות, ולא ייבוב אבל כן עם דמעות בעיניים ולפעמים רעד בקול (ועדיין מנסים לשמור פאסון- וכמו שראינו כולנו, ללא הצלחה).

אני, המשפחה וכמה חברים מתכנסים בספונטניות בסלון בית הוריי שבבנימינה לצפות בפרק. ככל שהזמן עובר בצפייה באודישנים שלפניי גם הדופק לא מפסיק לעלות אבל אני גם מתחילה להטיל ספק האם אני באמת היום. לא מאמינה שייתכן שהשאירו אותי לסוף.

מה בכל זאת ירד בעריכה?

שסיפרתי שהתחלתי את הקריירה שלי תחת שף ישראלי מדהים ומנטור עד היום בשם עמוס שיאון מ"הלנה בנמל"

שסיפרתי שחזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה ב"משרת אם" של 50 שעות שבועיות (הפרוסות על 3 ימים רצופים), אבל תוך 3 שבועות כבר לא היו מספיק שפים במטבח ונאלצתי לחזור לאותם 58 שעות שבועיות שמתפרסים על 4 ימים רצופים כמו כולם- מרביעי ועד שבת. כלומר, הייתי אומרת לאיתי ביי ברביעי בהנקה של לפנות בוקר ורואה אותו (עירני!!!) שוב רק ביום ראשון.

כשאמרתי שהייתי לבד באנגליה עם תינוק, כן ציינתי שהייתה לי חברה "הצלה" אחת שגרה 4 בתים ממני, ובילינו אחת בבית של השנייה יום ולילה. קוראים לה נועה ולא הייתי שורדת את הבדידות העצומה הזו בלעדיה.

הכמות הפסיכית של ההודעות שהגיעו בסוף הפרק היא בלתי נתפסת. אנשים שהדרכתי בסיורים קולינריים בלונדון, הורים של חברים מהיסודי, אנשים שאני יודעת שלא רואים טלוויזיה אף פעם ובטח ובטח לא תכניות ריאליטי, חבר'ה מהצבא, חברות של אחיות שלי, אימהות, אבות.

ובכל פעם שאני קוראת הודעה כזו, אני מתרגשת שוב, כי זה מה שאני יודעת לעשות (וכנראה שגם קצת יודעת לבשל), ואני שמחה לגלות שאנשים מזדהים ושכל מה שכל כך פחדתי ממנו עד עכשיו עם שידורי התכנית, מתגמד לצד הקצת טוב שעשיתי לאנשים בלב.